אדישות (Apathy)

אדישות היא גוון רגשי עמום המתאפיין בתחושת ניתוק, בקהות ובחוסר עניין במציאות חיצונית ופנימית כאחד. סממניה של האדישות בעיני המתבונן יהיו האטה בכל תחומי הפעילות, הן הרגשית והן המוטורית תופעות שגורמות לתחושה שהקשר הבין-אישי שנוצר איננו יעיל. במצבים מסוימים יחוש האדם האדיש תחושת אי-נעימות או מצוקה בשל עצם האדישות. אדישות יכולה להופיע בשורה ארוכה של מצבים, ממצב תקין ובריא ועד מצב חריג וחולה. בכל מקרה היא מצביעה על קושי, על בעיה או לעיתים - על מחלה. לאדם שאינו לוקה במחלה נפשית או גופנית, האדישות יכולה להוות אופן התמודדות עם מציאות חיצונית או פנימית שאינן רצויות לו או שגורמות לו חרדה. הוא מתמודד בדרך זו כי הוא מתקשה או שאינו מסוגל לגייס אופני התמודדות אחרים, כמו התמודדות במצב של עייפות קשה, התמודדות עם מציאות חיצונית הגורמת דחק ואינה פתירה, התמודדות עם כאב רגשי עמוק.

מצבי מחלה גופנית הגורמים לתסמין החולה האדיש: תהליכים חדים (כמו זיהומים, הרעלות) או איטיים (כמו שיטיון) הפוגעים במערכת העצבים המרכזית. במצבים אלו קיימת פגיעה ישירה ביכולות מנטליות הדרושות לקליטה, לעיבוד וליישום מידע חיצוני ופנימי.

מחלות פסיכיאטריות שבהן נצפית אדישות: במחלת הסכיזופרניה עלול להופיע לאורך השנים ליקוי ביכולות רגשיות, ביכולת ליצור קשר וביכולת ההתדיינות עם המציאות החיצונית. מגבלות אלו הנובעות מן המחלה גורמות לתסמין החולה האדיש.

במחלת הדיכאון, כאשר הכאב הרגשי קשה מנשוא או מתמשך, ה"התכנסות" לפעילות מינימלית היא אחד ממנגנוני ההתמודדות. כך מופיעה אדישות.

אדם הלוקה בהפרעה פוסט טראומטית (Post traumatic stress disorder), לוקה בעמימות רגשית ובניתוק מהמציאות הרוחשת סביבו, על מנת להימנע מכל גירוי שעלול לעורר את זיכרון הטראומה. יש לציין כי במקביל לאדישות זו, קיימים אזורי פעילות רגשית שאינם אדישים כל עיקר: חוויית החזרה על הטראומה.

יש מצבים שבהם המתבונן מפרש כאדישות מצב רגשי כלשהו שאינו תואם את החוויה הסובייקטיבית של האדם. דוגמה לכך היא תוצאת הטיפול בתרופות נוגדות פסיכוזה: איטיות ומיעוט תנועה של שרירי הפנים (היפומימיקה).