הזדהות עם התוקפן (Identification With the Aggressor)

הזדהות עם התוקפן הינו אחד ממנגנוני ההגנה שהוסיפה הפסיכואנליטיקאית אנה פרויד לתיאוריה הפסיכואנליטית. בדומה ליתר מנגנוני ההגנה, תפקידו של מנגנון זה הוא למנוע מתכנים ודחפים מאיימים להגיע למודעות. באמצעות מנגנון ההזדהות עם התוקפן, נמנע האדם מלחוש כעס כלפי דמות הנחווית עבורו כתוקפנית, תוך חיקוי העמדות וההתנהגויות של אותה דמות. למשל, בספרה "האני ומנגנוני ההגנה" מספרת אנה פרויד על ילד שבכל פעם שהמורה שלו היה צועק עליו ומעמיד אותו במקומו, היה מגיב בעיוות פניו בצורה שהייתה בלתי הולמת לחלוטין. כאשר בדקה זאת לעומק, גילתה פרויד שעוויתות אלו היו הדרך של התלמיד להתמודד עם החרדה שהתעוררה בו כתוצאה מהתוקפנות של המורה כלפיו: הוא חיקה את מילותיו ואת תנועות הפנים של המורה, ובכך הטמיע את עצמו במושא החיצוני המאיים. המקור למנגנון זה מצוי בפתרון המקובל לתסביך האדיפאלי, במסגרתו אמור הילד להזדהות עם האב הנחווה עבורו כ"תוקפן".
ביטוי קיצוני למצב של הזדהות עם התוקפן ניתן לראות גם בתסמונת שטוקהולם המתייחסת למצב בו מזדהים אסירים ושבויים עם שוביהם.