הסכמה מדעת (Informed consent)

זכותו של האדם לגופו נחשבת לזכות יסוד במדינה הדמוקרטית, והדבר עוגן בחקיקה הישראלית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות זו משמעה שהאדם "אדון לגורלו" והוא רשאי לסרב לטיפול רפואי אף אם הוא חיוני להצלת חייו.

מול זכות זו עומדת החובה של המטפלים לקבל הסכמה של המטופלים לכל טיפול רפואי. העובדה שהטיפול הרפואי ניתן מתוך כוונה טובה לרפא חולים, אינה עומדת לזכותם של המטפלים אשר לא קיבלו הסכמה.

על מנת שהסכמה של מטופל תיחשב להסכמה תקפה, היא צריכה להיות "הסכמה מדעת". כלומר, הסכמה שניתנה על בסיס מידע מקיף על מהות הבעיה הרפואית, טיב הטיפול המוצע, החלופות הטיפוליות, הסיכויים והסיכונים הטמונים בכל אחת מהן ובאי-מתן טיפול רפואי כלל. המידע צריך להימסר למטופל בשלב מוקדם ככל האפשר ובלשון מובנת לו, כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת.

מתן טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת מהווה עוולה נזיקית ועלול להביא לתביעה לפיצוי כספי נגד המטפל.

מעבר לחובה החוקית מקובל לראות בהליך של קבלת הסכמה מדעת של מטופל לטיפול רפואי חלק מהתקשורת החיונית בין המטפל למטופל ולפיכך מיוחסת לנושא חשיבות רבה כחלק משיפור איכות הרפואה.

החובה לקבל הסכמה מדעת ממטופל לפני טיפול רפואי, היקפה ותנאיה מוסדרים בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. החוק מפרט את "המידע הרפואי" שיש למסור למטופל כדי לקבל הסכמה מדעת, אך אינו קובע כללים ונורמות ברורים בעניין זה. מקובל כי כאשר הטיפול הרפואי חיוני לשמירה על הגוף או על החיים של המטופל, היקף החובה למתן הסברים מצומצם יותר מאשר אם הטיפול אינו חיוני והסיכונים הכרוכים בו משמעותיים.

בהתאם להוראות החוק הסכמה מדעת לניתוחים, צינתורים, הפריה חוץ-גופית, דיאליזה, רדיותרפיה וכימותרפיה צריכה להינתן בכתב על גבי טופס ייעודי, הכולל תמצית ההסבר.

במצב של חירום רפואי, כאשר נשקפת סכנת חיים מיידית למטופל ניתן לטפל בו ללא הסכמה מדעת. במצב בו נשקפת סכנה חמורה לחייו של המטופל, והוא מסרב לטיפול רפואי, ניתן לפנות לוועדת אתיקה הממונה על פי החוק, על מנת שתאשר מתן הטיפול.

הטיפול בקטינים ובפסולי דין מחייב קבלת הסכמה מדעת מהאפוטרופסים שלהם. האפוטרופסים של קטינים הם ההורים.