תת-סוכר בדם

תת-סוכר בדם עלול להופיע אצל אנשים בריאים, אצל חולים שאינם חולי סוכרת ואצל חולי סוכרת הנמצאים בטיפולים שונים בתרופות להורדת רמת הסוכר בדם, בין אם מדובר באינסולין ובין אם מדובר בתרופות הניתנות בדרך פומית, בעיקר ממשפחת סולפונילאוראה (גלובן, גליבטיק). בהופעת תת-סוכר בדם באנשים אחרים יש לשקול הגורמים האפשריים הבאים:

1. נטילת תרופות כגון סליצילטים (אספירין), כינין (טיפול במלריה) או שתיית אלכוהול

2. גידול נדיר בלבלב המפריש אינסולין, אינסולינומה

3. נטילת תרופות להורדת סוכר למרות שאינם חולי סוכרת (Factitious).

להופעת תת-סוכר בדם אצל חולים שאינם חולי סוכרת יכול להיות אחד מהגורמים הבאים: זיהום חד; גידולים; חסר בהורמונים, בעיקר בקורטיזול ובהורמון גדילה; ומחלת כבד או כליות כרונית חדה.

יש סיבות רבות נוספות היכולות להתבטא בתת-סוכר בדם, אך הן נדירות מאוד, כגון חסר מלידה באנזימים.

תת-סוכר בדם המופיע לאחר ארוחה נדיר יחסית ועלול להתרחש לאחר ניתוח קיבה עם מעבר מהיר של אוכל מהקיבה למעי. מצב זה עלול לגרום לעלייה מהירה של רמת סוכר הדם אשר מלווה בתגובת-יתר של הפרשת אינסולין הגורמת בסופו של דבר לתת-סוכר בדם.

בחולי סוכרת הסיבה השכיחה ביותר לתת-סוכר בדם היא טיפול-יתר בתרופות להורדת סוכר. חולי סוכרת הנמצאים בסיכון-יתר להתפתחות תת-סוכר בדם הם חולים ללא כל הפרשה עצמונית של אינסולין ואשר תלויים בזריקות אינסולין. אצלם לא קיים מנגנון ההגנה הראשון נגד תת-סוכר בדם, כלומר, המנגנון המאט או מפסיק את הפרשת האינסולין עם הירידה ברמת הסוכר, וכן בחולי סוכרת עם אירועים נישנים של תת-סוכר בדם, אשר אצלם חלה ירידה בסף של רמת הסוכר להפרשת אדרנלין, והפרעה בהפרשת גלוקגון.

התסמין הראשון לתת-סוכר בדם בחולים אלו עלול להיות ירידה במצב הכרה ללא תסמינים מקדימים, לא הזעה ולא רעב.

הטיפול המיידי בתת-סוכר בדם הוא במתן סוכר או בזריקת גלוקגון. מומלץ, אם אפשר, לתת סוכר רק לאחר שנלקח דם למדידת רמתו, על מנת לוודא שהתסמינים של החולה נובעים מתת-סוכר בדם.

אם מצב ההכרה של החולה תקין מומלץ לתת סוכר בדרך פומית. לחולים בהכרה מעורפלת יש להזליף סוכר דרך הווריד.

בשלב השני יש להתחיל בבירור הסיבה לתת-סוכר בדם, על מנת לקבוע טיפול שימנע אירועים דומים בעתיד. לדוגמה בחולי סוכרת עם טיפול-יתר של אינסולין יש להפחית במינון; אצל חולים עם אינסולינומה יש לכרות את הגידול.