בדיקת אבחון פסיכודיאגנוסטי (Psychodiagnostic Assessment)

סכיזופרניה היא שם שכולל בתוכו קבוצה גדולה ומגוונת של מצבי הפרעה נפשית. ברובם המכריע של המקרים המאובחנים נכון, מדובר במחלה כרונית שאין הבראה מלאה ממנה. המחלה מתאפיינת בכך שבתקופות של החמרה (המכונה "החמרה פסיכוטית") מופיעים סימפטומים כמו פחדים, מחשבות חריגות, שינויי מצב רוח קיצוניים ועוד, ובין תקופת החמרה אחת לשנייה האדם מסוגל לקיים אורח חיים שיגרתי. לאדם שהיתה לו בעבר החמרה פסיכוטית, נטילת תרופות בהמשך החיים נחוצה כטיפול מונע. ידוע כיום כי כל החמרה פסיכוטית נוספת עלולה לגרום נזק למוח לטווח הארוך ולגרום לירידה בתפקוד, אשר לעיתים איננה ניתנת לשחזור. לכן, לאור הסיכון הזה, הפסקה מוחלטת של הטיפול התרופתי היא החלטה כבדת משקל. אני ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר/ית שמכיר את ההיסטוריה האישית שלך ושל מחלתך. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

הבעיה אינה מוזרה ואף נפוצה למדי. אני לא חושבת שזה מצריך טיפול של ממש, רק עבודת שכנוע עצמית שלך. אחרי הכל, הטלת שתן וצואה הן פעולות טבעיות שכולם עושים, הן נשמעות ומריחות אותו דבר אצל כל בני האדם. תחשוב על זה שאתה לא עושה שום דבר חריג או לא תקין, רק פעולה גופנית טבעית. יש כל מיני דרכים לעמעם את הרעש (לשים נייר טואלט בתוך האסלה מראש, לדוגמה), אבל זה לא ממש פתרון לתחושה שלך, וזה באמת מצריך עבודה עצמית. אולי באמת ירגיע אותך לחשוב שאתה ממש לא לבד באי-הנעימות שלך, ושזה חולף עם הזמן וההרגל. ד"ר קרן מאיר-שפריר - אינפומד

ממה שסיפרת אכן ייתכן שיש בעיה בתחום התקשורת והשפה. מומלץ לבקש מרופא הילדים בדיקה במכון להתפתחות הילד. לרשימת מכונים להתפתחות הילד ראי כאן: http://www.health.gov.il/Download/pages/machonim21102004.doc

את יכולה להמשיך לקחת את התרופה. אם בכל זאת תחליטי להפסיק, עלייך לעשות זאת תוך מעקב רפואי. בברכה, ד"ר שירי אורי - אינפומד

התקף חרדה מסוג "התקפי בעתה" (panic) כולל תחושת חנק, דפיקות לב, תחושה שהולכים למות או להשתגע. תרופות נוגדות חרדה אכן יכולות לשכך חלק גדול מהתסמינים ולהקל על החולה, אך לעיתים חלק מהתסמינים נשארים. אם התסמינים שנשארים (כמו במקרה שלך תחושת חנק) קלים ונסבלים לא כדאי לעשות דבר. אם התסמינים קשים או מטרידים במיוחד ניתן לנסות לעבור לתרופה אחרת או להוסיף טיפול התנהגותי. [25/02/2001]

על פי מדד ה-BMI המציין את היחס בין המשקל לגובה (קישור בסוף התשובה), בנך היה בתחילת הדיאטה במשקל תקין לפי גובהו (BMI 22), וכיום הוא נמצא בתת-משקל (BMI 18). שינוי זה חל בתקופת זמן קצרה, כפי שאתה מתאר, באמצעות צמצום קלורי דרסטי ופעילות גופנית מוגברת. לאור הפרטים שמסרת, חשוב שתפנו יחד עם בנכם לקבלת עזרה מקצועית. עזרה זו ניתן לקבל הן דרך קופות החולים והן דרך גופים פרטיים. מצורפים קישורים לכמה מקומות. http://www.solgar.co.il/aviv/tipul.html

הגמילה משימוש כרוני בוואליום אינה פשוטה, ואני בהחלט מתרשמת מהכוח, מן הנחישות ומן ההתמדה שבעזרתם הצלחת להוריד במשך השנים את מינון כפי שתיארת. עם זאת, לפי כל הבעיות שאת כותבת שיש לך, כגון קשיי בליעה, התכווצויות בבטן וכו', נראה שאת ממשיכה לסבול מאיזושהי בעיה נפשית שזקוקה לטיפול. ככל הנראה זהו "גלגול" של הבעיה שבעטיה התחלת להשתמש בוואליום לפני מעל 20 שנה. יתכן שהמשך הורדת מינון הוואליום מבלי לקבל טיפול אחר כלשהו יביא להחמרה בהרגשתך. לכן הצעתי היא לשוב לפסיכיאטר/ית ולהמשיך בחיפוש התרופה המתאימה, שתקל עליך (נראה שהרסיטל עזר בהתחלה, ואחר כך הפסיק לעזור, וזה נותן רמז לכיוון הטיפולי). בנוסף, אני ממליצה להיעזר בטיפול פסיכולוגי, אשר עשוי לסייע רבות בהתמודדות עם סימפטומים חרדתיים כגון אלה שאת מתארת בפנייתך, ולטווח הארוך, עוזר להגיע למצב בו נחוצות פחות תרופות. בהצלחה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

תוכל לקרוא על כך בפורטל אינפומד בקישור הבא: http://www.infomed.co.il/questions/q_051802_3.htm

כרגע אין גורם בודד עליו יכולים רופאים להצביע כגורם להפרעה דו-קוטבית. עם זאת, תיאוריה אחת הקיימת כיום משערת שקיים פגם חבוי בכימיה של המוח, שעלול להיות מוחמר על ידי גורמים סביבתיים או תלויי אורח חיים, כמו שימוש לרעה באלכוהול ובסמים. מתח עשוי אף הוא לשחק תפקיד, ואצל נשים, תנודות הורמונליות עלולות להחריף את התסמינים. בינואר 2006 בודדו שני חוקרים סקוטים גן שמכפיל את הסיכון ללקות בהפרעה דו-קוטבית, דבר שחיזק את ההנחה שקיימתת נטייה גנטית למחלה זו.

כן, ילדים נתונים לאותן השפעות ואותם גורמים הגורמים לדיכאון אצל מבוגרים. אלה כוללים: שינויים במצב הבריאותי, אירועים בחיים, תורשה, סביבה והפרעות כימיות במוח.

דיכאון ילדים הוא תופעה שונה מדכדוך רגיל ורגשות מתחלפים האופייניים לילדים בגילאים שונים. ילדים מדוכאים חווים שינויים בהתנהגותם המזיקים לאורח החיים הרגיל שלהם, ומחבלים ביחסיהם עם חברים, בתפקודם בבית הספר, בתחומי עניין מיוחדים ובחיי המשפחה. הדיכאון עלול לפרוץ בעת ובעונה אחת עם (או להיות מוסווה על ידי) הפרעת קשה (ADHD), הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) או הפרעת התנהגות. (CD).