פקקת מפושטת בכלי דם

בעוד שפקקת בווריד או בעורק ממוקמת בכלי דם אחד או בכמה כלי דם הסמוכים זה לזה, פקקת מפושטת בכלי הדם מתרחשת בו-בזמן בכלי דם רבים בכל חלקי הגוף. מצב זה מסוכן וגם אם חולים הלוקים בתסמונת הפקקת המפושטת בכלי דם מטופלים כהלכה, שיעור התמותה הוא בין 30% ל- 50%.

הפקקת המפושטת בכלי דם היא תמיד מישנית למחלות או למצבים שבהם משרנים של קרישת הדם חדרו או נוצרו במחזור הדם. המשרן העיקרי הוא הגורם הרקמתי שנחשף לזרם הדם ויוצר מכלול עם גורם הקרישה VII. הוא מפעיל סדרת תגובות שבסופן נוצר תרומבין ההופך את הפיברינוגן לרשת הפיברין אשר מהווה את המשתית של קריש הדם. במצב רגיל הגורם הרקמתי מצוי על פני תאי הרקמות או בעומק הדופן של כלי הדם ואינו בא במגע עם הדם. לעומת זאת, כאשר מתרחש אחד מהאירועים הבאים: פציעה נרחבת של רקמות, תאים ממאירים חודרים לדם, השיליה נפרדת מהרחם בטרם עת, הדם נחשף לכמויות גדולות של הגורם הרקמתי ומופעלת קרישת הדם.

גם המונוציטים המהווים כ-10% מכלל הליקוציטים בדם, מסוגלים בתנאים קיצוניים כמו אלח דם לייצר ולבטא על פניהם גורם רקמתי ולהשרות קרישת דם מפושטת. בכל המצבים הללו קורסות מערכות הבלימה של קרישת הדם, נאכלים גורמי קרישה חיוניים כמו פיברינוגן, או גורמי הקרישה V ו-VIII, ויורד מספר טסיות הדם. בנוסף, מופעלת מערכת ההמסה (פיברינוליזה) של קרישי הדם בניסיון לפנות את קרישי הדם מכלי הדם ולאפשר חידוש נאות של זרימת הדם.

נוצר מצב פרדוקסי של חסימת כלי דם על ידי קרישי דם, ובמקביל מתפתחת נטייה לדימום מפאת הירידה בגורמי הקרישה ובמספר הטסיות. הביטוי הקליני בהתאמה: מופיעים שטפי דם בעור, בריריות ובמקומות חדירה של צנתרים, והפרעות בתפקוד הכבד, הריאות, הכליות ומערכת העצבים המרכזית.